אני והתפסן בשדה השיפון

א.

ג'. ד. סלינג'ר כתב ספר שכתוב מנקודת מבט קיצונית. הקריאה הראשונה בו היא כמו אגרוף לבטן. "אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם-כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי, וכל הזבל הזה…". ככה נפתח הספר. לא הייתי מורגל לפתיחות כאלה. לא הייתי מורגל לקללות בספר. לא הייתי מורגל לעובדה ש"מחורבן" היא מילת תואר מקובלת, כשקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה.

בשביל הלדן קולפילד, הכל היה מחורבן. הבית ספר, הילדות. החברה. כשהמורה שלו אומר לו שהחיים הם משחק, ושצריך לשחק אותו לפי הכללים, הוא מהנהן מבחוץ, אבל מבפנים מלגלג ואומר שכשאתה בצד המנצח, החיים הם באמת משחק בשבילך. ככה  היה הלדן קולפילד. הוא היה בסך הכל בן שש עשרה, הגיל שבו הכל נראה לך בקיצוניות, ועוד חולה במחלת נפש. הייתה לו יכולת אבחנה כלפי הצביעות, הזיוף כמו שהוא קורא לזה, יכולת הבחנה שהשפיעה עליי מאוד.

התפסן בשדה השיפון

ב.

באחד מעמודי הספר, הלדן קולפילד מדבר על אחד מהרגעים המזויפים הקטנים ביותר. כשאתה אומר למישהו "שמחתי לראות אותך", אתה לא תמיד באמת מתכוון לזה. אבל אתה אומר את זה, כי חייבים להגיד את זה אם רוצים לחיות, לפי קולפילד. ככה הוא מתנהג, הלדן קולפילד. מתלונן על שקרנים וצבועים ומעיד על עצמו שהוא "השקרן הכי גדול שפגשתם", שמשקר אפילו במכולת, סתם ככה, בלי סיבה.

ג.

הלדן קולפילד חולם להיות התפסן בשדה-השיפון. בעברית, אין לביטוי משמעות. באנגלית, הוא מסמל איש שעומד ותופס את הילדים לפני שהם ייפלו מצוק, שנמצא בקצה שדה שיפון. הלדן קולפילד חולם להציל את הילדים מהנפילה. הוא רואה את הילדות כמצב האופטימלי. את פיבי, אחותו הקטנה, הילדה האולטימטיבית, הוא אוהב. במורה הזקן שלו, הוא מוצא אהבה רק ברגעי ההתיילדות שלו. אבל גם הלדן קולפילד מבין לבסוף שאי אפשר להיות פיטר פן. הוא מאושפז במוסד לחולי נפש, ובשנה שלאחר מכן, הוא עומד לחזור ללימודים ולהמשיך את חייו בצורה נורמלית. אם כן, האם המסקנה היא שההשתלבות בחברה המזויפת הכרחית?

לא. ההשתלבות בחברה הכרחית. אבל להיות מזוייף? מזה תמיד אפשר להימנע.

מי רוצה להרוג אותנו?

דוד אסף מפרסם את התמונה הבאה בבלוג שלו, תמונה שצולמה בגן ילדים אמיתי, לדבריו. בתמונה מצולם גרף מושקע, שמנסה להסביר לילדים את עקרונות ה"ציונות" על רגל אחת. הרעיון פשוט. "מי רוצה להרוג אותנו?", שואלת הגננת. אז מתחיל פסטיבל הקסנופוביה. הנאצים אכן רוצים להרוג אותנו – הן אלו שכבר מימשו את רצונם, והן הקבוצות הקטנות, השוליות שמפוזרות ברחבי העולם, הנאו-נאציות. מכאן הסיפור מתחיל להסתבך, ובעצם נראה שהתרשים עושה מאמץ ניכר לבלבל את הילדים. פרעה רוצה להרוג אותנו, נכתב שם. פרעה? למיטב ידיעתי, פרעה כבר שנים לא רוצה להרוג אותנו. היוונים? אינני יודע מתי בדיוק הם רצו להרוג אותנו, הם לכל היותר רצו לכבוש אותנו. והמן (מוזר שלא הוסיפו לא את שם התואר הרגיל, "הרשע")? כבר שנים שהוא בפנסיה. בנוגע להפחדה האחרונה, הרלוונטית-לכאורה לימינו – הערבים. זאת כבר הכללה בוטה וגזענות.

אינני יודע האם התמונה הזאת אמיתית. אבל היא משקפת באימג' אחד (ששווה אלף מילים), תהליך שלם שעוברים הילדים, ולאחר מכן הנערים, במערכת החינוך. לתהליך הזה קוראים חרדה קיומית. החרדה הקיומית הייתה נכונה שבשנים הראשונות למדינה. בתקופת השואה היא בטח שהייתה נכונה. אבל כיום, מדינה עם ארסנל גרעיני של מאות פצצות אטום (לפי פרסומים זרים, כמובן), שמחזיקה מכונת מלחמה משומנת, לא יכולה לשקוע בתוך חרדה קיומית שכזאת. כך גם מועבר יום השואה. במקום להקנות ערכים של אהבת אדם, הטפה נגד גזענות וכן, גם ציונות, מעבירים המורים ומנהיגי המדינה, מסר הפוך. "ספק אם העולם למד לקח מהשואה", אמר ראש הממשלה נתניהו בנאומו ביום השואה. "לנו, העם היהודי, אסור להתעלם מהלקחים האלה", הוא המשיך, ואני חשבתי לעצמי על אילו לקחים הוא מדבר. כעבור רגע הבנתי, "היום קמים עלינו צוררים חדשים, ובעודם מכחישים את השואה הם קוראים להשמדת עמנו. איראן וגרורותיה, קוראות להשמדת היהודים. איראן מתחמשת בנשק גרעיני, למימוש המטרה. עד לרגע זה, העולם לא עצר בעדה. את האיום על קיומנו אי אפשר לגמד".

"מי רוצה להרוג אותנו?"

האם ניתן להשוות בין המצב בגרמניה הנאצית לבין המצב מול איראן? לא. את הלקחים שלנו על-פי נתניהו כבר הפקנו. הקמנו צבא חזק, הצטיידנו בנשק להשמדה המונית, ביצרנו את עצמנו. איראן עכשיו מנסה להתקדם אל עבר העוצמה הצבאית שלנו יש כבר ממזמן. אכן, אסור לנו להיות שאננים. אבל האם אלו הם התכנים ההולמים את יום השואה? השוואה בין מצבנו אז למצבנו היום? לא. בכלל, זו אינה דרך בריאה לחיות את חיינו כמדינה. כיום, אנחנו חיים כאן בחרדה קיומית. בכל פעם שאתם מתעוררים בבוקר, אתם קמים עם היטלר קטן לידכם. היטלר עוד לא מת. היטלר חי ובועט, והוא עושה את זה בתוך המגירות האפלות ביותר שבראש הלאומי שלנו. ילדים קטנים מתעוררים בבוקר עם היטלר. הם מפחדים. אנחנו שקועים עד מעל הראש בתקציבי ביטחון. רבים במדינת ישראל מפחדים מ"כיבושה על ידי זרים". אלי ישי חושב שארבע מאות ילדים עלולים לסכן את צביונה היהודי של המדינה, וכך חושבים עוד רבים. הם מפחדים מהיום שנהיה פה מיעוט, כמו כשהיינו נרדפים בפולניה הקרה, בכפרים. הם מכירים בעל-פה את הסיפורים של הסבתא, הם מכירים, ואף עלו לרגל, את אושוויץ. "לא תהיה אושוויץ שנייה", הייתה ההבטחה המוכרת. לנדאו קרא לקווי 67 "קווי אושוויץ". אתם חושבים שאתם חלק ממדינה משגשגת, אבל בעצם כולנו יהודי נודד מפוחד.

במקום ללמד על ה"ערבים" ש"רוצים להרוג אותנו", ולהפחיד ילדים מיוונים ונאצים, בואו נחשוב איך אנחנו מתגברים על טראומת אושוויץ. רק כך נוכל להקים פה חברה מתקדמת, מודרנית וצודקת. הגיעה הזמן לעזוב את הציונות הישנה, זאת שעסקה בבניין המדינה, ולפתוח בשלב השני של הציונות, שבו אנחנו מקימים מדינה טובה.