ארכיון קטגוריה: ספרות

אני והתפסן בשדה השיפון

א.

ג'. ד. סלינג'ר כתב ספר שכתוב מנקודת מבט קיצונית. הקריאה הראשונה בו היא כמו אגרוף לבטן. "אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם-כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי, וכל הזבל הזה…". ככה נפתח הספר. לא הייתי מורגל לפתיחות כאלה. לא הייתי מורגל לקללות בספר. לא הייתי מורגל לעובדה ש"מחורבן" היא מילת תואר מקובלת, כשקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה.

בשביל הלדן קולפילד, הכל היה מחורבן. הבית ספר, הילדות. החברה. כשהמורה שלו אומר לו שהחיים הם משחק, ושצריך לשחק אותו לפי הכללים, הוא מהנהן מבחוץ, אבל מבפנים מלגלג ואומר שכשאתה בצד המנצח, החיים הם באמת משחק בשבילך. ככה  היה הלדן קולפילד. הוא היה בסך הכל בן שש עשרה, הגיל שבו הכל נראה לך בקיצוניות, ועוד חולה במחלת נפש. הייתה לו יכולת אבחנה כלפי הצביעות, הזיוף כמו שהוא קורא לזה, יכולת הבחנה שהשפיעה עליי מאוד.

התפסן בשדה השיפון

ב.

באחד מעמודי הספר, הלדן קולפילד מדבר על אחד מהרגעים המזויפים הקטנים ביותר. כשאתה אומר למישהו "שמחתי לראות אותך", אתה לא תמיד באמת מתכוון לזה. אבל אתה אומר את זה, כי חייבים להגיד את זה אם רוצים לחיות, לפי קולפילד. ככה הוא מתנהג, הלדן קולפילד. מתלונן על שקרנים וצבועים ומעיד על עצמו שהוא "השקרן הכי גדול שפגשתם", שמשקר אפילו במכולת, סתם ככה, בלי סיבה.

ג.

הלדן קולפילד חולם להיות התפסן בשדה-השיפון. בעברית, אין לביטוי משמעות. באנגלית, הוא מסמל איש שעומד ותופס את הילדים לפני שהם ייפלו מצוק, שנמצא בקצה שדה שיפון. הלדן קולפילד חולם להציל את הילדים מהנפילה. הוא רואה את הילדות כמצב האופטימלי. את פיבי, אחותו הקטנה, הילדה האולטימטיבית, הוא אוהב. במורה הזקן שלו, הוא מוצא אהבה רק ברגעי ההתיילדות שלו. אבל גם הלדן קולפילד מבין לבסוף שאי אפשר להיות פיטר פן. הוא מאושפז במוסד לחולי נפש, ובשנה שלאחר מכן, הוא עומד לחזור ללימודים ולהמשיך את חייו בצורה נורמלית. אם כן, האם המסקנה היא שההשתלבות בחברה המזויפת הכרחית?

לא. ההשתלבות בחברה הכרחית. אבל להיות מזוייף? מזה תמיד אפשר להימנע.